1985 הבוקר אני רוצה לדבר מעט על הוראת הטכניקה. מה שאנו מנסים לעשות בעבודה שלנו חורג מן הגישה הרגילה וההליכים הרגילים שנחשבים כנורמליים וטבעיים בחיי היומיום. אפשר לטעון שבכדי להיות מורה מצליח לשיטת אלכסנדר, עליך להיות מאוד אנוכי. עליך להיות מוכן להשקיע הרבה יותר מחשבה ושיקול דעת בעצמך, ממה שאנשים אחרים היו עושים באופן נורמלי בכדי לדעת מה נכון ומה הולם. ואני אומר: "יותר ממה שאנשים היו עושים באופן נורמלי", ואני מתכוון אילו היית שואל אותם על כך. אינני מדבר על מה שאנשים עושים באופן מעשי, אני מדבר על מה שאנשים חושבים ומה הן אמונותיהם, רעיונותיהם ודעותיהם לגבי העניין. לרוב האנשים ישנם רעיונות נפלאים וראויים לשבח הדוגלים בכך שאסור לכם להיות אנוכיים ושעליכם לחשוב על אחרים. אך כפי שפ.מ.אלכסנדר הדגיש כבר מתחילת עבודתו בהוראה, אתה תוכל להיות המורה הטוב ביותר שביכולתך אך ורק על פי האופן שבו אתה משתמש בעצמך. השימוש שלך בעצמך הוא הקובע עד כמה טוב תהיה כמורה. היסודות העיקריים שבהם אנו מתעסקים בטכניקה שלנו הם כל כך בסיסיים בחיי האדם כך שכל עזרה בכיוון הזה עדיפה על חוסר עזרה בכלל. מה שאתה יכול לחשוב כהוראה לא משביעת רצון, עשויה למרות הכל, להניב תוצאות מפתיעות. ניתן להשיג הרבה מאוד גם על ידי אמצעים דלים ולא יעילים. הסיבה היא שהטכניקה שלנו עוסקת בשני דברים שהם מאוד בסיסיים: העניין הבסיסי הראשון הוא שהגוף שלנו חייב להיות בתנועה אם הוא מתכוון לתפקד כראוי. ובמילים פשוטות, עלינו להבטיח את התנועתיות של הגוף. העניין השני הוא מהצד הפסיכולוגי מנטלי, עלינו לשלוט בתגובה- לעשות תהליך של בחירה חופשית לגבי מה שאתה רוצה או לא רוצה לעשות. כעת, במצב אמיתי של הוראת הטכניקה, הרי זה מובן מאליו שהמורה נמצא שם כדי לעשות משהו לתלמיד. ובמונחים יותר רחבים, זהו כמובן העניין העיקרי של הסיטואציה. אבל בעבודה שלנו בכדי להשיג תוצאות יעילות, המורה חייב למקד את המחשבה העיקרית שלו על עצמו או על עצמה ולא על התלמיד. באותה שעה שבה אתה ממקד את מחשבתך על עצמך, אתה רוצה להרגיש כמה שיותר את התלמיד. אתה חושב על עצמך ומרגיש את התלמיד. זה נשמע פרדוקסלי ומשונה, אתה חייב להרגיש מה קורה לתלמיד מבלי לנסות ולעשות שום דבר לגבי זה. אתה מנסה להרגיש. ובגלל שאתה מנסה להרגיש, כל ניסיון של עשייה- נדנוד של הראש לדוגמה- יהפוך זאת לבלתי אפשרי עבורך לחוש מה קורה עם התלמיד. אינך יכול לעשות ולהרגיש בו זמנית. תחושה מעודנת והתבוננות יכולות להתקיים רק כשאינך עושה דבר. ואז אתה מעביר את מלוא תשומת ליבך באופן מוחלט לתחושה. כמובן שזה באחריותך לדאוג שצווארך יהיה חופשי ושהראש יוביל לפנים ולמעלה, ואנחנו אחראים לכך מבלי לחוש, מבלי לדאוג בקשר לתחושה ומבלי להתעסק בכלל עם התחושה בצורה כלשהי. אתה מרגיש מה שקורה עם התלמיד ואתה חושב מה שאתה רוצה עבור עצמך. מכיוון שכפי שאתם רואים, אם תנסה להרגיש "האם הצוואר שלי חופשי? האם הראש מוביל לפנים ולמעלה"? התשובה היא שאינך יודע. לפחות אינך יודע בבירור. תמיד ישנה מידה של ספק ומידה גדולה של חוסר וודאות ועל כן גם מסתתרת מתחת לפני השטח חרדה לגבי זה, וגם קורטוב של התכווצות ומתח. אם אתה בספק אם צווארך חופשי או לא, אז אתה מודאג מזה. אם אתה מודאג מזה, אתה מתכווץ. אז זה די ברור שזה לא טוב להדאיג את עצמך עם הצורך להרגיש אם צווארך חופשי או לא- רק שחרר אותו וזהו! אבל עם הצוואר של התלמיד זה דבר אחר לחלוטין. עם הצוואר של התלמיד זה יהיה רציונאלי לומר: "ובכן, כעת, האם הצוואר הזה חופשי"? ולנסות לקבוע תוך כדי חקירה או שמא עלי לומר התבוננות, האם הוא חופשי. ואם הוא לא חופשי אז לקבוע מדוע אינו חופשי ומה עוצר אותו מלהיות חופשי. כל השאלות הללו הן לגמרי לגיטימיות ורציונאליות ויכולות להישאל בדרך זו אך ורק במידה ואינן גורמות למתח וחרדה מיותרים. ישנו הבדל מאוד חשוב בין התבוננות עצמית ובין התבוננות על מישהו אחר. וכעת ביחס לחשיבה על עצמך: מהי חשיבה על עצמך? חשיבה על עצמך היא מעל לכל לקיחת החלטה לגבי מה באמת אתה רוצה, למה באמת אתה שואף, ובמה אתה מאמין, ואז ללא הפסקה להזכיר לעצמך את כל זה. הקושי הכי גדול שלנו, כמו שפ.מ.אלכסנדר נהג לומר, זה מה שאנו "שוכחים לזכור"; עלינו פשוט לזכור. החיים הינם קשים כפי שהם והרבה דברים בהם קשורים עם הראש, עם המוח, עם המחשבות, הרגשות וכל השאר; העובדה שיש לנו גוף ושהוא צריך להיות מובילי וחופשי נותר זניח לעומת כל הדאגות והפחדים שלנו. הרצון שיש לי לגרום לכם להבין את מה שאני אומר, יכול בקלות לגבור על העניין שלי במה שאני עושה לעצמי בזמן שאני מדבר אליכם. ואז יתכן שלא יהיה זה מחיר קטן בלבד שאצטרך לשלם על השגת ההבנה שלכם. יש תמיד לחזור לאספקט הפיזי של ההפרעה- נוקשות, התקבעות, חוסר תנועתיות ולאספקט הפסיכולוגי של רפלקס התגובה לגירוי. אלו הן שתי בעיות יסוד שנמצאות שם כל הזמן והן לא תעלמנה. אלו אינן סתם בעיות, אלו הן בעיות היסוד והן נכנסות לכל דבר שאנו עושים. אז מה שאנחנו צריכים לעשות בהוראה שלנו במושגים מעשיים הוא זה: עלינו להביא את עצמנו: אני, אתם וכל מי שיש לו רצון לעשות זאת, עלינו להביא את התלמיד ראשית לחוויה של קלות, חופש תנועתיות ונתינת זמן בכדי להגיב- במילים אחרות מה שאנו קוראים inhibition. התלמידים חייבים קודם כל לחוות זאת, ואז אחרי שחוו זאת, הם צריכים להתחיל ולרצות בזה. הם חייבים לומר: "כן, אני רוצה שזה יהיה כך, כך אני רוצה שזה יהיה". ואז הם חייבים להבין זאת, ויש הרבה מה להבין. אין סוף להבנה. ככל שאתה נכנס לזה יותר, כך יש יותר ויותר מה להבין. ההבנה כולה חייבת להיות מכוונת כלפי חיזוק הרצון, מכיוון שעליך להיות בעל רצון חזק אם אתה רוצה שיהיה לך איזשהו סיכוי לזכור את הדברים. אם אין לך רצון חזק- אתה תשכח. אתה תרצה שצווארך יהיה חופשי ושראשך יוביל לפנים ולמעלה בשעה שהכל יפה ורגוע והשמש זורחת בחוץ. אך כשהבית עולה באש, אז אתה שוכח שאתה רוצה שהצוואר יהיה חופשי והראש יוביל לפנים ולמעלה. ועדיין, כשהשמש זורחת והכל יפה ורגוע, זה לא באמת הזמן שהכי חשוב שלא תכווץ את צווארך. בעוד כשהבית עולה באש אם תכווץ את צווארך זה ישנה מאוד. אז זהו הפרדוקס שבדברים האלו. זהו הקושי. זה האופן שבו אתה מסוגל לזכור, האופן שבו אתה מסוגל לשמור על הגחלת, עם להבה מאוד מאוד גדולה של רצון ותשוקה. הרצון שלך הוא כל כך חזק עד שאתה לא באמת רוצה להרגיש או אפילו לומר: "האם אני כך או כך?" אתה לא חייב לחוש זאת מכיוון שאתה אומר: "כן, אני רוצה זאת, וזו הדרך שבה אהיה!" ואם אתה באמת ובתמים יכול לזכור זאת, אז תשומת הלב שלך היא על עצמך באופן כזה שבו אתה אומר: "אני רוצה להיות מכוון כלפי מעלה, אני רוצה להיות חופשי, אני רוצה להיות בתנועה". וכך כשתניח ידייך על התלמיד, הגירוי שתקבל הוא אחד מהשניים: או משיכה כלפי מטה, או כיוון כלפי מעלה. אם הגירוי הוא משיכה כלפי מטה, אז אתה תאמר: "אבל אני לא רוצה להימשך כלפי מטה". המחשבה שאינך רוצה להימשך כלפי מטה מחזקת את המחשבה שלך לעלות את עצמך עוד למעלה. כמובן שאם אתה מניח את ידיך ואתה מוצא שזה נעים, חופשי ומוביל כלפי מעלה, אז אתה אומר: "אה, זה נפלא, זו הדרך שבה אני רוצה להיות". כך שבכל מקרה זה תמיד ביחס לרצון שלך, והרצון שלך קובע את כל מה שקורה. לעומת זאת, אם מצד שני מה שאתה אומר הוא: "אני רוצה שהתלמיד יעלה למעלה", אתה שוכח מעצמך ואתה כל כך רוצה שהתלמיד יעלה למעלה,עד שאתה מתכווץ ונושף ועושה מאמצים אדירים לקחת אותו כלפי מעלה, ואת עצמך אתה מושך כלפי מטה תוך כדי הניסיון לקחת אותו למעלה. זה מה שקורה. כמובן שזה לא טוב מכיוון שמשמעות הדבר הוא שאתה מעביר לתלמיד שלך גירוי חזק של משיכה כלפי מטה. מה שמועבר דרך הידיים שלך, זה מה שקורה באמת בגוף שלך עצמך- התקבעות ומשיכה כלפי מטה. ויתרה מזו, עם כל המאמץ שמתרחש אינך מאפשר לעצמך שום אפשרות להתבונן. כיצד תוכל להתבונן אם אתה עושה כאלו מאמצים? אם מתקיימת בך הלהבה של הרצון אז בראש ובראשונה ולמרות כל השאר כשתניח ידיך על התלמיד אתה תדע באופן אוטומטי מה לעשות ואיך להמשיך. מה שבאמת ובתמים נחוץ להיעשות, מתבצע מעצמו ברמה בסיסית זו. | רישום דפי המשנה |
תרגום ועיבוד: דרורית כרמלי