ואולם, בשיעור הראשון אתה לא באמת רוצה להעסיק את עצמך יותר מדי בנושא זה. אינני אומר שלא צריך להקשיב לדבריהם, אך גם אינך רוצה לתת לזה יותר מדי משקל. הם מדווחים על מה שהם מרגישים אבל זה לא בהכרח תואם את מה שקורה באמת בתוך הסיטואציה. עליך להרגיש מה קורה בסיטואציה. אם אתה מרגיש בחופש ותנועתיות אצל התלמיד, אז הדברים אינם גרועים כל כך, וזה בכלל לא משנה אם התלמיד מדווח שאצלו המצב מורגש כגרוע. אם אתה חש נוקשות וכיווץ אז הדברים הם בהחלט במצב לא תקין ולא משנה עד כמה התלמיד מדווח שטוב לו בסיטואציה. הם יכולים לומר: "אני מרגיש טוב, שום דבר לא מפריע לי" ואתה עצמך יודע שיש הרבה מאוד דברים שכן מפריעים לו.

קיים כאן משהו שהוא די מוטעה ובאמת מאוד רציני. באותו אופן הם יכולים לומר: "הו, יש לי כאב נוראי", אך אתה תגלה שהכאב שלהם דומה בסך הכל לכאב של הוצאת קוץ מתוך האצבע. זה מאוד כואב אך באמת חסר חשיבות עד כמה שזה נוגע לבריאות הכללית ולתחושת רווחה. אז אתה לא מתכוון באמת לתת לכל זה להדאיג יותר מדי. אתה מניח את ידיך ומרגיש מהם התנאים, ואז כמעט באופן אוטומטי כשאתה חש בתנאים, אתה עושה התאמות ומעביר מסרים חדשים. 

אם אתה רואה שהצוואר מתכווץ והראש נמשך לאחור, אתה תוודא אם יש ביכולתך לגרום לשחרור וללקיחת הראש לפנים ולמעלה. אם הם מתקצרים אתה תנסה לעזור להם להפסיק להתקצר ולמשוך עצמם למטה.

כל אלו הן פרוצדורות מעשיות שעליך להתוודע אליהן עוד ועוד בשעה שאתה מניח ידיים על חבריך בקורס- מורים ובשעה שאתה מלמד. וכשאתה עושה זאת ועושה זאת בהצלחה, אתה תקבל מאנשים תגובה חיובית. 

ואולם, בשיעורים הראשונים אנו חייבים ללכת צעד אחד קדימה. בנקודה מסוימת בשיעור יהיה זה חיוני ביותר לתת איזשהו הסבר אשר רצוי מאוד שתהיה מעורבת בו  החשיבה הרציונלית של התלמיד. כשמישהו נמצא בכאב גדול, או חרדה חריפה, או מתח נפשי, אינך יכול לצפות ממנו להיות רציונלי. וגם ישנם אנשים  שממילא אינם רציונליים. אך אתה יכול להתחיל איתם כשהם יושבים בכסא ואתה יכול לתת להם הזמנה ישירה.

"אילו הייתי מבקש ממך לעמוד אתה בוודאי תרצה לעשות את מה שביקשתי. אני מבקש שתעמוד אז אתה נעמד: אך אתה תופתע אם קבלת החלטה לעמוד ולא מצאת את עצמך עומד על רגליך". אם אתה שואל אותם את השאלה: "איך אתה עושה זאת?" השאלה מדאיגה אותם.

לפעמים עדיף להביא אותם להבנה שכשהם מחליטים לעמוד, הם עושים זאת בהתאם להרגל הקיים, ואז אתה יכול להמשיך הלאה ולדבר על כך שהחיים שלנו נשלטים ע"י ההרגלים שלנו. וכשיש לנו רעיון לעשות משהו אנו עושים אותו מיד ובהתאם להרגלים שלנו. רוב האנשים יסכימו שזה יכול להיות נחמד אם תהיה להם אפשרות בחירה כך שהם לא תמיד יהיו חייבים להגיב אוטומטית בלבד. אז אני אומר: "כשאני אומר לך לעמוד, אני רוצה שתאמר "לא", תעצור את הרצון שלך לקום, תחליט לא לעמוד. מה שאני מתכוון בזה הוא רק לתת לך שהות ארוכה יותר לחשוב. אל תעשה מזה "הצגה שלמה" על ידי כך שתמנע מעצמך לעמוד, או תדאג בגלל זה, זה רק עניין של לתת לעצמך עוד קצת זמן. וזמן הוא דבר מאוד חשוב כאן".

"ומשלקחת לעצמך את הזמן, עדיין אתה יושב על הכסא ובפניך ישנן עוד שתי הצעות לשקול: הראשונה היא שבמטרה לעמוד אתה נע: המעבר לעמידה הוא סוג של תנועה. הכיוון שאתה נע בו, הוא כמובן בעל חשיבות מכיוון שאם אתה באמת מתכוון לעמוד, אתה תנוע באופן כזה שגופך וראשך ינועו מעל כפות רגליך. הכיוון של התנועה אינו קשה להבנה, זוהי תנועה אלכסונית שקל מאוד להגדיר אותה כקדימה ולמעלה".

זהו תיאור מילולי של הכיוון אליו הולך התלמיד.  

הדבר הבא שאתה עומד להסביר הוא קשה. כשאתה מתכוון לנוע, לעשות כל תנועה שהיא, אנשים לוקחים זאת כמובן מאליו שאתה הולך לבצע מאמץ שרירי. בכדי להתחיל תנועה חייב להיווצר מאמץ שרירי כלשהו. מכיוון שאנו פועלים במישור האנכי של עמידה, ישיבה והליכה, קיים עבורנו יתרון בכך שעבור ההליכה איננו צריכים להתכווץ ואיננו חייבים לעשות מאמץ שרירי. למעשה, אם נעזוב את השרירים, אם נשחרר אותם, תתרחש תנועה. אני מתכוון לנפילה כמובן. נפילה פירושה תנועה. הבעיה היא להשיג תנועה ואז לבחור כיוון. אם אינך בוחר כיוון ויש לך רק את התנועה, כוח המשיכה יהיה זה שיקבע את הכיוון אליו אתה תנוע. אך אם קבעת את כיוון התנועה או להיכן אתה רוצה ללכת, אז כשיש לך את התנועה, אין שום דבר בעולם שיעצור אותך מללכת לכיוון שבחרת.

אז כשאתה שם את ידיך על התלמידים, הנקודה היא להראות להם שאם הם יהיו בהירים במחשבתם לגבי הכיוון שאליו הם רוצים ללכת, והם מוכנים פשוט ליפול או להיעזב בתוך ידיך, הרי שתגלה שבעצם לא קיימת בעיה בכלל. ברגע שאתה חש את השחרור הזה אצל התלמיד אתה מיד מניף אותו החוצה מתוך הכסא. הדגמה זו מפתיעה אותם מאוד. הם מוצאים את עצמם עומדים על רגליהם לפי שבכלל הספיקו להבין מה בכלל קרה, וללא שום תחושה של מתח או מאמץ. זוהי חוויה שמאוד כדאי לתת למישהו בשיעור הראשון. עליך לתרגל קצת מיומנות וקצת טקט בכדי לעשות את זה.  

ידיך מונחות עליהם, אתה נותן את הכיוונים לעצמך ועליך להיות מסוגל לחוש את הרגע שבו הם מגיבים על ידי כך שהם עוזבים את עצמם בצורה משביעת רצון. אל תתערב. אל תכניס כעת את כל עניין ה- inhibition- הנף אותם החוצה מתוך הכסא במהירות הבזק לפני שיש בידם זמן להבין מה שקרה להם.

והאמת היא שאתה לא צריך לעשות דבר מלבד לחשוב את אותן מחשבות ולתת את אותן ההוראות. אינך צריך להפעיל כל כך הרבה מאמץ שרירי. אני ממליץ שתתחיל איתם בישיבה בכסא.

בנקודה הזו, f .m  היה בדרך כלל אומר לתלמיד : "אתה רואה שבעבודה הזו, אין לי שום תרגילים לתת לך, איני יכול להמליץ על אף תרגיל שאתה יכול ללכת ולתרגל בבית. אך פה הדגמתי לך משהו שתוכל לתרגל מעכשיו והלאה. מרגע שתצא מהחדר הזה, בפעם הבאה שתשב בכסא, אתה יכול להיזכר על מה דיברנו ומתי זה הזמן הנכון לקום על הרגליים, ובמקום לקום מתוך חזרה על ההרגלים שלך, אתה יכול לעצור, אתה יכול לומר "לא", לתת לעצמך זמן ואז לחשוב על זה ולומר: "ובכן, מה אמר האיש לגבי הכיוון של התנועה, ובכן ברור שזהו הכיוון שאליו אני צריך לנוע" ואז פ.מ. אלכסנדר אמר:" עלי למצוא דרך להתחיל את התנועה לא על ידי מאמץ שרירי אלא על ידי שחרור. ובכן כמובן שאם אתה יושב רפוי ומותש על הכסא, אין שום דרך שתוכל להתחיל תנועה על ידי שחרור, אם אתה רפוי איברים בדרך כזו, כל שחרור רק יגביר את הרפיון. ולכן לפני שאתה חושב לקום לעמידה,

עליך להביא את עצמך לסוג מסויים של איזון, למצב שבו אינך נוקשה או מכווץ, למצב שבו אתה חופשי בשוווי המשקל ולפיכך יכול לשחרר כדי להתחיל".

F.M. המשיך בדברי הסבר לתלמיד: כעת, בשלב הזה שבו עדיין לא קיבלת מספיק שיעורים,ייתכן ולא תוכל עדיין לעשות זאת באופן עצמאי ובודאי שלא תוכל לעשות זאת ללא עזרתי אבל אל תתן לזה לרפות את ידיך. מכיוון שמרגע שהתחלת את כל תהליך השינוי הזה, על ידי כך שאתה זוכר לתת לעצמך זמן, וזוכר לעצור,אז אתה שוב אינך חוזר באופן אוטומטי על אותם הרגלים ישנים. את כל השאר אנו נבנה ביחד במהלך הזמן. אנו בונים את כל כיווני התנועה והשחרור שגורמים לזרימה של האנרגיה שגורמת לך לנוע, שמוציאה לפועל את הכיוון. זהו הדבר שצריך ללכת לפיו, זה כל מה שקיים, וזהו הרעיון שבבסיס השיעורים".

 אני חושב שאם אתה יכול להעביר כמה מהרעיונות הללו בשיעור הראשון או במספר שיעורים ראשונים, אז ייתכן שתתחיל לקבל קצת חשיבה וקצת הבנה מהתלמיד, ואז העבודה שאתה עושה היא לא רק מניפולציה או טיפול, אלא היא התחלה של תהליך הלמידה.