דצמבר, 1966

כמעט לכל אחד קיים איזשהו פיתול בעמוד השדרה. זאת אומרת שקיים איזשהו הבדל בגובה הכתפיים, ובגובה של קו המתניים. לדבר זה יש קשר מזערי ביותר לכתפיים או למתניים עצמם. דבר זה קשור בעיקר לפיתול בעמוד- השדרה.

אנו רגילים לחשוב על פיתול זה כבעל שני מימדים כך שאתה חושב: "הא כן, זה הולך יותר מדי פנימה לכאן או יותר מדי החוצה לכאן", אך אין זה פשוט כל כך כמו שזה נראה. 

כגודל הפיתול בחזית או בגב כך קיימת מידה של פיתול בכל המבנה כולו. הפיתול הזה והסיבוביות של עמוד השדרה הן שגורמות לסידור הא- סימטרי של הכתפיים והמתניים.

מנקודת מבט מעשית מה ניתן לעשות כדי לתקן זאת?

אם נתאר זאת בפשטות, אז אתה חייב לאפשר לצוואר להיות חופשי, עליך לתת לראש להוביל לפנים ולמעלה, ועליך לאפשר לגב להתארך ולהתרחב. אכן, אם אתה מבין את כל מה שקשור עם כל הכיוונים הללו, אז הבעיה נפתרת. הדבר דומה לביטויים השגורים בפיהם של קבוצות אנשים מסוימות שאין להן כל משמעות עבור אנשים שאינם נמנים עם קבוצות אלה. גם אצלנו חייבת להיות תמונה מלאה וברורה לגבי מה שאנו מנסים לעשות, ברורה ומלאה יותר מאשר מה שמשתמע מן המילים; צוואר חופשי וכו'.

דבר ראשון, אם אתה מתחיל להתבונן על הפיתול בעמוד השדרה מנקודת מבט של סימטריה, אז אתה מכשיל את עצמך לגמרי. הבעיה מתעוררת אם אתה אומר: "אה כן, ברור, הכתף למטה והיא יורדת אל תוך המותן ולכן עלי למצוא דרך לסדר את החלקים הללו בצורה סימטרית". ברגע שנתחיל לעשות זאת במונחים של סימטריה ויזואלית אנו מכניסים את עצמנו למבוי סתום, מכיוון שהמדריך האמין היחיד שיש בעבודה, אלו הידיים שתפקידן לחוש את אותם דברים בסיסיים: האם הוא נעשה כבד יותר או קל יותר? האם הוא נעשה חופשי יותר או מקובע יותר? לזה חייבים תמיד לתת עדיפות.

כשאתה עובד לאור העיקרון הזה, אתה תגלה שהא- סימטריה מתקנת את עצמה. אתה יכול ללמוד הרבה דברים חשובים רק מלהסתכל על הצורה החיצונית. אתה יכול בדרך זו לגלות הרבה מאוד על בעיה מסוימת.

אך הדרך שלנו לגשת לבעיה היא תמיד דרך בלתי- ישירה, והיא תמיד תהיה בלתי- ישירה. מה שאני אומר הוא שאם אתה נתקל בפיתול נראה לעין בעמוד השדרה, או בליקוי ברור אחר כמו כתף נמוכה או משהו מהסוג הזה, הדבר מהווה גירוי חזק מאוד הגורם לך לשכוח שאתה חייב להמשיך בתהליך בלתי- ישיר, ואז אתה עלול להתפתות ולהתמודד עם הבעיה ישירות וזהו end-gaining   ברור. end-gaining אינו דבר שקשה להבינו כשאתה מסתכל על כך, מכיוון שזהו ההבדל בין האמצעים הישירים והבלתי- ישירים.

האמצעים הישירים הם אלו שנראים כדרך לטפל בבעיה מבלי לקחת בחשבון את כל הגורמים הקשורים אליה. הדרך הבלתי ישירה- כרוכה בהתייחסות זהירה ביותר לכל הגורמים השונים המעורבים במצב, ואחר כך בעבודה על פי העקרונות תוך אמון מלא שככל שנתמיד לעשות זאת, הבעיה תתבהר באופן הדרגתי עד לאותה נקודה שבה היא תיעלם מעצמה.

העיקרון הזה שימושי בהתמודדות עם התלמידים הכי נוקשים, הכי תפוסים והכי עקומים שתפגוש. לעיתים תפגוש אנשים שתהיה להם נטיה לרדת מאוד למטה, וממש להתקפל אל תוך בסיס האגן, כך שלא תהיה מסוגל להוביל אותם כלפי מעלה רק על ידי לקיחת ראשם בידיך.

אם אכן תנסו לעשות זאת בדרך זו, רק לקחת את ראשם, אתם תאריכו אותם יתר על המידה ואז תקבלו הבלטה של בית החזה והקשתה של הגב התחתון. אז הקפידו לא לעשות זאת או קחו מישהו שישים לב שזה לא קורה, ואז פשוט לא תצליחו "להוציא" אותם מתוך מפרקי הירך כלפי מעלה.

אז במקרים כאלו, מה שנחוץ זה לעשות משהו נוסף, ובאמת לשחרר את מפרקי הירך ולהרים אותם ממש פיזית משם כלפי מעלה. זהו הדבר שאתם צריכים לעשות לפעמים ודבר זה אינו מפר את העיקרון של מה שאני מדבר עליו. להרים אותם למעלה בדרך זו, אינו מהווה פרוצדורה של end-gaining. למעשה, זה ההיפך בדיוק.

הפרוצדורה הזו היא תוצאה של למידה מאוד זהירה ומדויקת המעידה בבירור על כך ששום דבר על פני האדמה, מלבד הכוח החיצוני של העבודה שלנו, יוכל לעזור למכניזם הפועל כנגד כוח המשיכה לפעול כמו שהוא צריך לפעול. במילים אחרות, מערכת השרירים של המורה מהווה תחליף למכניזם הפועל נגד כוח המשיכה [אצל התלמיד].

במקרים כמו אלו, מערכת השרירים של התלמיד היא במצב שבו אין היא מסוגלת לפתח מספיק כוח. זה כאילו שאתה צריך להתמודד עם משהו שהוא לגמרי מנוון. דבר זה אינו end-gaining, אלא זוהי לקיחה בחשבון של כל האמצעים להשגת המטרות שלך.

הגישה הזו השקולה והבלתי ישירה, יכולה ללבוש צורות שונות, אך היא העיקרון הקבוע שלפיו צריך לעבוד, ועיקרון זה, הוא שיקח אתכם הרבה יותר רחוק מאשר כל ניסיון מכוון מטרה, ניסיון של end-gaining, ליישר גוף של מישהו כדי שיראה סימטרי.