25 בפברואר, 1982 חשבתי לדבר הבוקר על inhibition מכיוון שזהו נושא שפעמים רבות נתון לאי הבנה. עבור הרבה אנשים שמכירים את העבודה, כל הרעיון של inhibition, של אמירת "לא", יכול להיות במידה די רבה מעורר התנגדות. הקו הכללי של הויכוח נגד ה- inhibition הוא שרוב בני האדם ישנוניים ורדומים בכל מקרה, ולכן זקוקים דווקא לגירוי ועידוד לעשייה יותר מאשר לעצירתה ומניעתה. כל הרעיון של איפוק וריסון גם הוא נכנס לתמונה: לרצות לעשות משהו אך להיעצר בדרך לעשותו, עלול לאלץ אותך להאמין שאתה צריך למנוע את עצמך מלעשותו. גישה זו מובילה לדיכוי ולמתח ולכל מיני דברים לא נעימים ואין לה שום קשר עם הנושא שלנו. מה שאנו מנסים לעודד בתוך עצמנו ובאחרים, זה את התרגול של אי העשייה. אתה יכול לתרגל אי עשייה רק אם יש לך את הזמן וההזדמנות לעשות זאת. אתה יכול לתרגל אי עשייה בשיעור לשיטת אלכסנדר. לכך הוא נועד. לעומת זאת, חיי היומיום מלאים בעיקר בעשייה. לעיתים רחוקות אנשים מצליחים לעצור ולהשקיט את עצמם, ולהביא את עצמם למצב של אי- עשייה. אי עשייה הוא מעל לכל גישה של חשיבה. זוהי משאלה. זוהי החלטה לעזוב הכל במנוחה ולהתבונן, לראות מה קורה, מה מתרחש. הנשימה שלך, מחזור הדם שלך ומנגנוני היציבה שלך, כולם פועלים ושולטים במצב. האורגניזם מתפקד באופן אוטומטי, ואתה אינך עושה דבר. אם אתה מתכוון להצליח בלא לעשות דבר, אתה חייב לתרגל שליטה על תהליכי החשיבה שלך. עליך באמת לשאוף לא לעשות דבר. אם אתה חושב מחשבות מדאיגות וחרדתיות, אם אתה חושב מחשבות מרגשות שאינן רלוונטיות למצב הנתון, אתה בעצם מעורר בגופך תגובות שאינן מתאימות ואינן הולמות את אי- העשייה. אין זה רק עניין של אי תזוזה- דבר כזה יכול להוליך להתקבעות או קיפאון- זה עניין של לעזוב את עצמך באמת ולתת לכל השאר לקרות מעצמו. זהו הדבר שאליו אנו מכוונים בשיעור לשיטת אלכסנדר, ואם אנו חכמים ומבינים, אז זהו גם הדבר שאליו אנו מכוונים בתרגול שלנו את אי העשייה. זהו דבר הדורש תרגול, וכמו שאר הדברים בחיים זה לא דבר שאתה יכול להשיג רק על ידי השאיפה לעשות זאת, או רק על ידי המחשבה: "ובכן, כעת אניח לעצמי לגמרי ולא אעשה דבר" לצערנו זה לא עובד בצורה כזו. התהליך כולו מצריך תרגול רב והרבה מאוד התבוננות, ומתוך התהליך הזה יירכש נסיון עצום וזוהי הסיבה מדוע אנו עושים זאת. להרבה תלמידים ישנה הדאגה הזו. הם אומרים: "אי העשייה הזו היא דבר מאוד נחמד ומאוד נעים אבל איזו רלוונטיות יש לה עם העולם האמיתי שבו יש כל כך הרבה דרישות ושבו עליי לעשות כל כך הרבה? האם לא יהיה זה טוב יותר, אם אלמד איך לעשות או איך לעשות טוב יותר, או איך להשיג דברים בצורה יעילה יותר?" הנקודה שעליכם להבין ושאותה עליכם להעביר לאנשים היא, שאי עשייה היא הבסיס ההכרחי לעשייה. כשאתה מתכונן לעשות דבר מה, אתה רוצה להבטיח ככל שתוכל, שמה שתעשה יהיה במידה הנכונה, שאתה משתמש במידה הנחוצה של אנרגיה ושאתה עושה בדיוק את מה שהתכוונת לעשות. אך כיצד יכול מישהו למדוד עשייה? איך תוכל באמת לדעת אם העשייה שלך מכוונת כהלכה או שהיא בלתי מכוונת? חייב להיות קריטריון כלשהו שעל פיו תוכל להשוות, ודרך אי העשייה אתה מבסס את הקריטריון הזה, מכיוון שאתה מתאפס על הנקודה שבה אינך עושה דבר. כשאינך עושה דבר אתה ער לנשימה שלך. אתה מודע למחזור הדם שלך ולשיווי המשקל שלך. אתה מודע לקורדינציה שלך. הטיפוח של המודעות הזו קשורה בצורה מוחלטת עם אי עשייה. זה הרבה יותר קשה להיות מודע באופן אמין כשאתה כולך עסוק בלעשות משהו. אם אתה באמת רוצה להקשיב או לראות, עליך באמת להיות שקט, רגוע ושליו. כך שאם אתה באמת רוצה להיות מודע לתפקוד בתוכך, אתה זקוק לשקט, שלווה ורוגע בכדי לפתח את המודעות הזו. אינך משיג אותה בהבזקים פתאומיים אלא זהו דבר הנבנה לאורך תקופה של זמן ועל בסיס זה, כשאז אתה עושה משהו, אתה בוחר לעשות במקום לא לעשות. כשאתה בוחר לעשות משהו, אז יש לך את הרקע לכך ואת אמת המידה. אתה תוכל לחוש היטב לפי דרגות שונות, כיצד מכוונת העשייה שלך, כמה היא מוצלחת, ועד כמה האנרגיה שאתה מכוון מיושמת או אינה מיושמת . מתוך כך אתה מפתח אמת מידה. בואו ואתן לכם דוגמה מעשית מתוך העבודה שלנו: כל העניין של להניח ידיים על גב הכסא הוא כזה שאתה תביא את עצמך למצב של תנוחת הקוף עם הידיים על גב הכסא. בסיטואציה זו יש לקחת החלטה לא לעשות דבר. אתה מאפשר למשקל של חלקים שונים של הגוף, לפעול בתוך כל המכלול המורכב הזה שמאפשר את היתרון המכני. כך שאתה משיג גמישות ואלסטיות. הנשימה שלך, מחזור הדם שלך, העיכול שלך וכל השאר, כולם עובדים במצב טוב בסיטואציה של האי- עשייה. אינך חייב לעשות דבר מכיוון שארגנת את הכל כך שזה עובד מעצמו בתוך המצב הזה. ואז אתה מחליט בהחלטה מודעת למשוך לכיוון המרפקים ומרחיב את החלק העליון של הזרועות אז אתה עוסק בעשייה. והשאלה היא, כמה אתה מושך? כמה אנרגיה אתה מכוון? ובכן, בהתחלה בעדינות ואז אתה יכול להגביר את האנרגיה ואתה יכול להגביר מעט את המאמץ, וכשאתה מגביר את המאמץ, אתה מתבונן, אתה בודק את המצב ורואה שמא האנרגיה והמאמץ המוגברים הללו גורמים לך לכווץ את הצוואר או למשוך ראשך לאחור או לכווץ ברכיים או ליישר מרפקי ידיים וכו' וכו'. מבלי עזרה ייתכן ולא תוכל לפקח על הסיטואציה באופן אמין, מוטב בשבילך אם מישהו אחר יעזור לך בזה, מורה או מישהו אחר. אך בשעה שאתה מתרגל וממשיך ומתרגל תשתפר היכולת שלך לפקח על כך. התרגול שלך באי העשייה יעזור לך למנוע מעצמך ליצור מתח שלא לצורך. אתה גם תשתפר במשיכה לכוון המרפקים והרחבת החלק העליון של הזרועות באופן כזה, שזה יהיה יעיל אך באותו זמן גם לא יפריע לך או יכשיל אותך בתפקוד המתרחש. כשאתה משתמש בידייך בשיטת אלכסנדר, אתה עושה משהו לתלמיד שלך. אחרי הכל, אם אתה מתכונן להעמיד את תלמידך ממצב ישיבה, עליך לעשות משהו בכדי להשיג זאת. מה שאתה צריך זה איזשהו מדריך תחושתי כך שתוכל לדעת דרך קריטריונים שונים, אם למעשה אתה עושה זאת באופן שגוי: אם אתה נכשל בלהעמיד אותם, או לוקח אותם יותר מדי קדימה, או מוציא אותם משווי משקל או משתמש ביותר מדי כוח, או מאמץ את ידיך על צווארם. ובצורה דומה זה גם אם אתה מכווץ את צווארך שלך, או מקשיח את רגליך או עוצר את נשימתך. ישנן כל כך הרבה דרכים שבה הפרוצדורה של העשייה יכולה להיות שגויה. כך שאתם רואים שתחושה תמיד שולטת בסיטואציה. אנו יכולים להאמין במה שנרצה, אנו יכולים לחשוב מה שנרצה, אנו יכולים לשכנע את עצמנו שאנו בני אדם רציונאלים ושאנו עושים החלטות רציונאליות. אך אם ההחלטות הרציונאליות שלנו אינן בתיאום עם תחושותינו, ואם רגשותינו אינם מאפשרים לנו, אז לעיתים מאוד מאוד רחוקות נצליח להוציא אל הפועל את ההחלטות השקולות שלנו מכיוון שהתחושות שלנו לא יאפשרו לנו זאת. הדרך הכי טובה ואולי גם היחידה לחנך מחדש את תחושותיך היא על ידי תרגול אי העשייה. אני רק רוצה לסיים ולספר לכם על ניסיון מעשי שהיה לי לפני זמן מה המדגים מאוד יפה כיצד התפיסה הזו ביחד עם תרגול אי העשייה, מתחברים ביחד ונותנים תוצאות טובות. תלמיד שלי שהוא כנר מוכשר, הגיע יום אחד והביא איתו קטע מוסיקלי שהוא החשיב אותו כקטע הכי קשה לביצוע עבור כנרים. הקטע הכיל בתוכו רצף של תוים מאוד קצרים ומאוד זעירים. הוא אמר שהוא זוכר שהכנרים הטובים ביותר שהוא הכיר, הצליחו לנגן רק אחד מתוך חמישה תווים שלמעשה נכתבו בקטע. הוא זכר שלמעשה היה זה בלתי אפשרי עבור מישהו להצליח ולנגן את כל התווים. מה שעשינו היה זה: ארגנו אותו למצב טוב מאוד ואני לקחתי את ראשו עבורו ואז נתתי לו גירוי לעשות את המעבר מאי עשייה לעשייה של משהו. אבל יותר חשוב מלנגן את הקטע ואת התווים היה לראות שהוא אינו מפריע לתנוחת ראשו. עם ידיי על ראשו יכולנו לשלוט במצב בצורה די טובה, כך שמיקוד תשומת ליבו היה על לעזוב את הראש והצוואר במנוחה. אז הוא המשיך לנגן את הקטע והוא ניגן כמות רבה יותר של תווים ממה שהוא ניגן עד אז. אנו עשינו זאת עוד כמה פעמים והשגנו תוצאות עוד יותר טובות ואז הוא הלך לדרכו. הוא ניגן את הקטע בקונצרט בכוחות עצמו ואמר שמעולם לא הצליח לנגן את הקטע בכזו מידה של דיוק וביצוע. הוא המשיך והצליח לעשות זאת עוד כמה וכמה פעמים. כמובן שלאחר תקופה הוא לא חזר שוב על אותן תוצאות זאת מכיוון שהרגלים ישנים ותחושות ישלטו תמיד על שיקולים רציונאליים. וכך אתה יכול להגיע לשיא כמו זה, אך דרוש מזל רב להישאר שם, אין לך מנוס מנסיגה מעטה לאחור. אבל כך תוקפים את הבעיה וכך מיישמים הלכה למעשה אי עשייה. כך לומדים אי עשייה כאמת מידה או כרקע לעשייה. את זה חייבים לגרום לאנשים להבין וכאשר יבינו זאת הם יתרגלו זאת ביתר רצון ויקבלו תוצאות טובות יותר. | רישום דפי המשנה |
תרגום ועיבוד: דרורית כרמלי