30 במרץ, 1983

פ.מ. אלכסנדר חיפש דרך לחולל את המצב שאותו הוא כינה בספרו: "  The Use of the self": התארכות הקומה. התארכות הקומה פירושה התארכות כל הגוף מכף רגל ועד ראש. פ.מ. אלכסנדר היה מאוד ברור בכוונותיו בכל הקשור למקרה הפרטי שלו. הוא התבונן במראות וראה שכשהוא מנסה להשתמש בקולו ולדקלם, הוא מתקצר. הוא הבין שהוא חייב להתארך, ולכן קרא לכך התארכות הקומה מכיוון שהוא לא היה מעוניין אך ורק בעמוד השדרה או בגב, הוא לא היה מעוניין רק בחלק הקדמי. הוא יכול היה להתמקד בנקודה מסוימת אך הוא לא עשה זאת: הוא בכוונה בחר במונח התארכות הקומה מכיוון שהמילה "קומה" מספיק מעורפלת ומספיק מקיפה מכדי להצביע במדויק על איבר מסויים. לדעתי חשוב מאוד לזכור זאת.

אנו בכוונה מעורפלים ולא מדויקים מכיוון שאנו רוצים לכסות את הכל ולא להשאיר שום דבר מחוץ לתמונה. אז התארכות הקומה היא המטרה של כל התהליך. כשפ.מ. אלכסנדר אמר שהוא רוצה להתארך בקומתו, היה זה בהתחלה רק רעיון ותו לא. מכיוון שהוא החליט שזה מה שהוא רוצה שיקרה, הוא היה חייב לחפש דרך לגרום לזה לקרות. ועד שזה קרה או התחיל לקרות, זה לא היה יותר מרעיון בלבד. אז הוא לא ידע באמת מהי התארכות הקומה עד שהוא עשה זאת בפועל.

בהיותנו מבורכים בדמיון, קל לנו לדמיין דבר- מה ולהשלות עצמנו שאנו יודעים מהו, כאשר למעשה עד אשר חווינו בעצמנו את הדבר אין שום אפשרות לדעת עליו באמת.

כשאתה מתבונן על תלמידים בצורה ביקורתית או לחילופין על חבריך המורים, אתה יכול להבחין שתלמידך או חברך יוצר קשת בגב התחתון או מושך עצמו כלפי מטה או שהוא מקמר את כתפיו. על פניו, הערות וביקורות אלה, אכן מבוססות. אם אתה מסתכל על אחד מתלמידיך ושוקל איזה סוג של עזרה הוא צריך, ואיזו עזרה אתה יכול להציע לו, אז אתה יכול ליצור היפותזה ולומר: "ובכן, כמובן שהוא נמשך כלפי מטה, הרי הגב התחתון שלו מוקשת לפנים ואנו רוצים ליישר אותו". וכל מיני דברים מהסוג הזה. אתה גם יכול לתכנן רעיון ראשוני אבל לאחר מכן, עליך להמשיך ולשקול את הצעדים שהמורה והתלמיד יעשו, ואת הצעדים שתנקוט אתה על מנת לעודד את התארכות הקומה אשר תפתור את הבעיות הספציפיות.  

כשאנו מדברים על התארכות הקומה, זה מאוד חשוב לזכור שמנגנון היציבה הוא ברובו מערכת רפלקסיבית כמו פעילות הלב או מחזור הדם וכד'. אתה אינך מצפה לעשות משהו עם ידיך, כמו למשל, להשפיע על פעילות הלב של תלמידך- למרות שבאופן עקיף קרוב לוודאי שתשפיע על כך. זה לא יהיה חכם לומר: "אני הולך לשים את ידי עליו ולשנות את קצב ליבו, או את הדופק שלו". וגם אין זה הגיוני לומר: "אני הולך לשים את ידי עליו ולקחת את ראשו לפנים, אני הולך לקחת אותו למעלה". אנו מדברים על התהליך הרפלקסיבי כאילו שאנו עשינו אותו, כאילו שיכולנו בכלל לעשותו. ודבר זה אינו רק הטעיה, אלא זוהי דרך מסוכנת לחשוב על כך. זהו רעיון שגוי של כל התהליך ובמיוחד של תפקיד המורה.

מכיוון שבעצם גם אצלך וגם אצלי כשהמכניזם משוחרר מהפרעות, אז בדיוק כמו שהלב פועם בחופשיותו, והנשימה זורמת ללא הפרעה, כך המכניזם של היציבה יעבוד באופן תקין והגוף יהיה מאוזן, משוחרר ומתארך בקומתו. הוא חייב להתארך בקומתו מכיוון שכפי שחזרתי ואמרתי זהו הדבר הבסיסי ביותר. הדבר הבסיסי ביותר הוא "הלמעלה", ו"הלמעלה" זה דבר שכבר קיים בנו מראש. אתה כמורה אינך עושה זאת יותר ממה שתלמידך עושה זאת. שניכם מעודדים את זה שניכם נותנים את הגירוי.

אך החיזוק העיקרי לכך זה השאיפה והמשאלה, ומעל לשאיפה ולמשאלה עליך לנקוט בצעדים שימנעו היווצרות שיבושים. הדבר דומה להשקיית הגינה שלך. אתה רוצה שהמים יזרמו במסלול מסויים והמטרה היא להבטיח שהם לא יזרמו בדרך שאינך רוצה שהם יזרמו בה. אתה עוצר אותם מלזרום לפה ולשם, אתה מכוון אותם לכיוון שאתה רוצה בדיוק אך הזרם עצמו הוא משהו שהמים עושים ולא אתה. זהו תפקידך: לכוון זאת, לפקח על זאת או לפחות לנסות לפקח ולכוון. והידיים של המורה נמצאות שם בעיקר כדי למנוע את ההתכווצות, את המתח, את המשיכה כלפי מטה, את ההתעקמות ואת ההתעוותות.

כשאתה מניח את ידיך בצורה טובה וחופשית, אז יהיה קשה לתלמיד למשוך את עצמו כלפי מטה, לפתל ולעקם את עצמו למול ידיך המגבילות אותו והלוקחות אותו לכיוון ההפוך. אז אל תיפול אל המלכודת שאליה נופלים לפעמים מורים לשיטת אלכסנדר. אל תביט על גב המשוך פנימה ותאמר: "ובכן, אני אמשוך זאת החוצה מכיוון שזה לא אמור להיות כך", מכיוון שבהתאם לנסיבות, אתה פשוט אינך יודע מהן הסיבות לכך, ואתה אינך יודע באמת מהו המצב האמיתי. אתה לא באמת רשאי לעשות דבר מלבד להתבונן על כל התמונה כולה ולומר: "אני חושב שמתרחשת כאן התארכות הקומה, או אני חושב שמתרחשת כאן התקצרות הקומה".

אם מתרחשת התארכות קומה אז אין לך הרבה מה לדאוג בקשר לקשת בגב התחתון, מכיוון שאם היא מתרחשת אז סימן שאתה הולך בכיוון הנכון ובסופו של דבר זהו הדבר הכי חשוב.