אם התלמיד כבר עולה כלפי מעלה, אז המטרה היא להגביר את זה, להרחיב את זה ולהשיג כמה שיותר חופש. אם קיימת נטייה רבה כלפי מטה והתקבעות, אז כמובן עלי לעבוד בכדי לעודד ולקדם את העליה כלפי מעלה. זה עניין שקשור מאוד למה שאתה חש בעזרת ידיך. זה אינו דבר שקשור למראה עיניים למרות שכל דבר יכול לעזור במצב מסויים.

מכיוון שאנו מתעסקים עם שיווי משקל אתה תראה לדוגמה, שתנועה מאוד מאוד קטנה מהירכיים של התלמיד בזמן שהוא יושב, תהיה בעלת השפעה מאוד גדולה על שיווי המשקל. תנועה של הראש כפי שאתם יודעים משפיעה מאוד על שיווי המשקל ואם הכתפיים נמצאות במקום הנכון אז משקל הכתפיים יעבור מטה דרך עמוד השדרה אל עצמות הישיבה.

מנקודת המבט הקשורה לתלמיד: מה אני רוצה שהוא יחשוב? מה אני רוצה שהוא יעשה במובן הרחב? ובכן, אנו יכולים לומר שאנו רוצים שהוא לא יעשה דבר, אנו רוצים שהוא יעזוב את עצמו במנוחה. להניח לעצמך במנוחה זה דבר הדומה מאוד להתעמלות מנטלית, מכיוון שעליך להניח בצד את מחשבות החרדה והדאגה שיגרמו לך להתכווץ, ועליך לאמץ הלך- מחשבה שיאפשר לך לשתף פעולה עם מה שהמורה שלך עושה, ולאפשר לאדם שמניח עליך את ידיו להניע אותך מסביב ולעשות מה שהוא רוצה. אז זהו הבסיס , המצב המכין, המצב של הלך- מחשבה רגוע, ולמען האמת גישה זו מהווה בסיס לכל הפרקטיקה. אם נבנה על הבסיס הזה אז התלמיד באמת יוכל לחשוב על מה שמתרחש. הוא יחשוב על מה שכבר נעשה וזה מאוד חשוב שהחשיבה תהיה מותאמת עם מסגרת מאוד ברורה ומובנית של עבודה, מכיוון שאם אתה מתבלבל בחשיבתך, זה מסבך את העניינים מאוד, מכיוון שכמו שאתם יודעים, למה שאתה חושב קיימת השפעה מכרעת על מה שקורה בגוף.

לעיתים קרובות ישנם תלמידים שבאים אליך ללא שום ניסיון ואומרים: "אהה! אני מבין, אתה לא רוצה שאני אעשה משהו, אתה רק רוצה שאני אחשוב". ולפי טון הדיבור שלהם אתה יכול לדעת היטב שלחשיבה אין שום משמעות וקשר למציאות עבורם. הם אינם יכולים לראות שלחשיבה יש השפעה מעשית על מה שקורה. אז המסגרת של העבודה מורכבת מארבעה דברים שצריך לחשוב עליהם: הדבר הראשון זה הצוואר, הדבר השני זה הראש, הדבר השלישי זה הגב והדבר הרביעי זה הרגליים. 

אחרי זה כל העניין הופך להיות אינדיבידואלי ובהתאם לצרכים של הפרט.

מאוד חשוב שבזמן שאתה חושב, תזכור את ארבעת הדברים הללו ושתזכור את הרצף, את הסדר המסוים שלהם: קודם הראש, אחר כך הגב, אחר כך הברכיים מכיוון שאם לא תעשה זאת בסדר הזה ותוציא אותם מתוך הרצף, אתה יכול להתבלבל מאוד.  

היום אני רוצה לדבר מעט על הצוואר והראש. כשאנו מדברים על צוואר חופשי ואתה חושב על צוואר חופשי, על מה בדיוק אתה חושב? בוא קודם ניקח בחשבון על מה אתה אינך חושב. ובכן, אינך חושב: "בוא נראה האם צווארי מכווץ או משוחרר? האם אני מכווץ אותו? האם אני חש בכיווץ?" אינך עושה זאת, מכיוון שזו אינה חשיבה באמת אלא תחושה. זה סוג של תרגיל שבבירור אינו מועיל, כי אתה מיד נעשה מודע, אבל מיד גם נעשה מודאג מכך, ואם קודם לכן לא כיווצת את צווארך, הרי שתוך דקה היית מכווץ אותו מרגע שהיית מנסה לחוש אם הוא מכווץ או לא. אז כשאנו אומרים לחשוב על צוואר חופשי, אין זה עניין של לנסות ולהרגיש אם זה חופשי ואז לנסות לשחרר זאת. אתה לא חייב לנסות ולשחרר זאת. לנסות ולשחרר פירושו לעשות מאמץ כלשהו לשחרר אותו. וחופש אינו יכול להיגרם על ידי מאמץ כלשהו. נוקשות נגרמת ממאמץ. אם צווארך מכווץ, זה בגלל שאתה מכווץ אותו. אם אתה מפסיק לכווץ אותו, הוא יהיה חופשי. אז אין זה בכלל עניין של לנסות לעשות משהו. אז אל תנסה לשחרר את הצוואר וגם אל תנסה להרגיש אם הוא משוחרר, אלא בדרך די אובייקטיבית ואפילו די מנותקת חשוב: "אני בפשטות רוצה שצווארי יהיה חופשי, האם לא יהיה זה נחמד אם צווארי יהיה חופשי"? אני לא צריך לחפש תחושה כדי שאדע שצווארי חופשי. אני יודע מה תהיה המשמעות של צוואר חופשי. הפירוש יהיה שהראש ינוע סביב ולא יהיה שום מתח ושום מאמץ, ואני בפירוש לא אקצר את שרירי הגב ולא אמשוך ראשי לאחור.  

עבור כולנו, לאחר שקיבלנו מספר שיעורים, כשאתה אומר: "אני מאפשר לצוואר להיות חופשי, אני הולך לעזוב את צווארי במנוחה", פירושו שאנו מתמקדים בצורה מודעת בשאיפה, במשאלה, זאת אומרת אתם באמת מבקשים משאלה.

בחיים האמיתיים אתם ואני מביעים משאלות כל הזמן. החיים שלנו הם רקמה של משאלות. רוב הזמן רובן של המשאלות האלו הן ברמה לא מודעת, משאלות שהן כל כך לא נחשבות כך שאנו בקושי ערים להן. אנו מביעים הרבה מאוד משאלות בו זמנית ובאותו רגע ממש.

לעיתים קרובות, רוב המשאלות שלנו גם נמצאות בסתירה אחת לשניה. הקונפליקט הפנימי הזה ימשיך להתקיים אלא אם כן ביססת בהכרה שלך, שאתה באמת ובתמים לא רוצה "לעשות" שום דבר שאתה מבין שהוא עשייה, ושאתה באמת שואף שהכל יהיה רגוע, שקט ושליו לפחות לרגע הזה בהווה. אם אתה מעוניין באופן מסויים להתכווץ או לרוץ או רוצה לעשות משהו שקשור בכיווץ הצוואר, בדיוק באותו זמן שאתה רוצה לשחרר את הצוואר, אז בעצם אתה מנסה גם לכווץ וגם לשחרר את הצוואר בו זמנית.

העניין הבא הוא הראש. ואנו משתמשים בביטוי הגרוע: הראש מוביל לפנים ולמעלה. פ.מ. אלכסנדר עצמו ראה בו ביטוי גרוע אבל לא יכול היה למצוא טוב ממנו וגם אף אחר לא מצא לו ביטוי חליפי.

כשאנו מגיעים לראש, אני מוצא שלעיתים קרובות התלמידים תופסים את הרעיון של הלמעלה. הם אומרים:

"כן, כמובן שאנו יודעים שאסור לנו למשוך עצמנו כלפי מטה, עלינו להתארך, עלינו להתארך כלפי מעלה למלוא קומתנו". אז הם חושבים שהם שואפים כלפי מעלה, הם חושבים שהם שואפים שהראש יוביל למעלה ואז הם מוסיפים את המילה "לפנים" כסוג של מחשבה שניה. הם אומרים: "אני רוצה שהראש שלי יוביל למעלה, ובכן אני מניח שאני רוצה שהוא יוביל לפנים, אז אני רוצה שהראש יוביל למעלה ולפנים". והרבה מאוד תלמידים אומרים לך שהם נותנים הוראה לראש להוביל למעלה וקדימה, וזה מה שהם עושים, אבל בעצם הם "עושים" את ההוראה. השאיפה שלהם להוביל ראש למעלה ולפנים זו התכווצות שרירית, התמתחות, ניסיון מעשי לדחוף למעלה, ומה שקשור עם הניסיון להוביל את הראש קדימה זו משיכה כלפי מטה בחלק הקדמי, משיכת הראש קדימה.

אז הם בעצם דוחפים את הראש כלפי מעלה ומושכים אותו קדימה, וזה באמת מה שקורה בפועל. הם רוצים ש"הלמעלה" יתרחש, אך מכיוון שהם לא באמת סומכים על המשאלה, אז הם יחרגו מהמשאלה וממש "יעשו" קצת רק כדי להבטיח שזה יקרה. רק כדי ללכת קצת יותר על בטוח, הם יבצעו "קצת" עשייה.

ואני שמעתי אפילו מורים לשיטת אלכסנדר שאומרים שזה די ברור שכשמגיעים בסופו של דבר לנקודה כזו, אז זה באמת מעט עשייה. ובכן, דבר זה הוא שגוי לחלוטין ולא אמיתי בהסתמך על מה שאתם מבינים כ"עשייה".  מה שאני מבין זה ש"עשייה" היא לעשות מאמץ שרירי, כיווץ שרירי. והעשייה שמעורבת בתהליך שלנו, אם אתה יכול לקרוא לזה "עשייה", היא לא כיווץ שרירי אלא שחרור שרירי. מה שהכי חשוב עבור התלמיד זה שהוא ימשיך לקבל התנסויות של השחרור השרירי שבהדרגה יבהירו לו את השאיפה שלו. זה מאוד חשוב לזכור שהשאיפות שלנו, השאיפות היעילות שלנו, מגיעות מתוך ההתנסויות והחוויות שלנו.