|
16 מאי, 1983 אחד מתלמידי סיפר לי הבוקר על חבר שלו, אדם בסביבות גיל ה- 40, שנפצע בגבו והיה נתון לכאבים חזקים. הוא הלך לרופא וקיבל את כל הטיפולים הרגילים שרק החריפו את כאביו. אז התלמיד שלי אמר לו: "תראה, אני אספר לך סוד קטן. מה שאתה צריך לעשות הוא להימנע מכל התרגילים שנתנו לך. מצא שטח על הרצפה ושכב על גבך כשראשך נתמך וברכיך מורמות". והוא הדגים לו ואז אמר לו: "כעת, עליך לעשות זאת כל יום", ויותר מזה לא הוסיף דבר. בערך כחודש לאחר מכן הגיעה לעירו מורה לשיטת אלכסנדר ואז תלמידי התקשר לחברו וסיפר לו שהגיעה מורה לעיר לזמן קצר, ואולי הוא ירצה לקבל ממנה מספר שיעורים.
כשלושה חודשים לאחר מכן, פגש תלמידי בחברו במועדון ספורט, והחבר נראה טוב מאוד ומראהו השתפר מאוד. תלמידי ניגש אליו ואמר לו כמה הוא שמח לראות שהוא החלים, וביקש לדעת מה הוא עשה. החבר הביט בו בפליאה ואמר: "עשיתי? אני שמעתי בדיוק לעצה שלך: שכבתי על גבי בכל יום ויום, שעה בבוקר ושעה בערב מאז שדיברת איתי על כך". וזה אכן כל מה שהוא עשה. אני חושב שהוא קיבל רק שלושה שיעורים בשיטת אלכסנדר אבל הוא שכב על גבו כל בוקר וכל ערב. לאנשים קשה מאוד להאמין ששכיבה על הגב בלבד ופשוט אי עשייה תביא לשינויים כאלו. אך כך זה יהיה בדיוק אם רק תצליח לשכנע אנשים לעשות זאת. אם הם יבחרו לשכב על גבם עם הגישה הנכונה, אז ממש לא נדרש מהם יותר, מכיוון שהזמן יעשה זאת עבורם. יש להדגיש את הנקודה שלאחר זמן, התלמיד ילמד לעצור את הסכמתו בין אם הוא שוכב על הגב לבדו, או במהלך שיעור, או במהלך חיי היומיום. זאת אומרת במשך הזמן התלמיד ילמד לומר "לא". זהו בהחלט עניין של זמן. זמן שצריך להינתן מצד המורה ועל ידי התלמיד. זה בהחלט עניין של זמן. כשאתה מבקש מהתלמיד לשבת, אתה חייב לאפשר לתלמיד את הזמן לפני שתאמר או תעשה משהו נוסף. ברגע שאתה מבקש ממנו לשבת אתה מתחיל בזאת את התגובה האינסטיקטיבית לגירוי, וזה לוקח זמן לתלמיד להבין זאת ולעצור. לחשוב ולעצור. ורק כאשר התלמיד נזכר, חשב ועצר ואז למעשה אמר: "לא", רק אז ניתן יהיה לעבור לשלב הבא. רק אז התלמיד יכול לתת את הסכמתו למה שפ. מ. קרא:" המסרים החדשים והחיוניים לגרימת השינויים באופן השימוש שיתקיימו בזמן שהוא ינוע". המסרים החדשים שלהם יתן התלמיד את הסכמתו, הם מסרים של שחרור הצוואר ושחרור של כל המכניזם כך שהראש יוכל לבוא לפנים ולמעלה, שחרור שיאפשר לגב להתארך ולהתרחב, ובמיוחד שחרור שיאפשר לברכיים לצאת לפנים והחוצה. המסרים החדשים שלהם ניתנת ההסכמה הם מסרים שיגרמו לשחרור. אם התלמיד בהתבקשו לשבת אינו אומר "לא", ובאמת מתכוון "לא", ועוצר, אז כל מה שיבוא לאחר מכן יהיה ביטוי עדין, או לא כל כך עדין, של עשיה כלשהי. אתה מתבקש לשבת על כסא ואתה מדלג על ה"לא" ואתה חושב: "כעת אני הולך להתיישב או חייב להתיישב אז מה שאני צריך לעשות הוא לכוון את ראשי לפנים ולמעלה או לכוון את ברכי קדימה והחוצה", או כל דבר אחר. אך אם אתה עושה זאת מבלי לעצור תחילה, אז למעשה אתה עושה את הכיוונים. אכן, לא קיים כל קושי להוביל את ראשך לפנים ולמעלה, אך דבר זה הופך להיות חסר תועלת. אתה יכול לשלוח את ברכיך החוצה ולעשות כל מיני דברים עם עצמך. לגבי העשייה לא קיימת שום שאלה. אתה יכול לעשות את הכל נכון אך לא זה הדבר אותו אנו רוצים. איננו רוצים שהפעילות הזו תתבצע על ידי תהליך של עשייה, אלא רוצים שהיא תתבצע על ידי תהליך של שחרור. הדרך היחידה שבה תשיג תהליך של שחרור היא על ידי העצירה, על ידי ה- stop. זו כל הבעיה, מכיוון שאנשים יכולים לקחת מאות שיעורים ועדיין לא לאפשר את אמירת ה"לא" כדי שהשחרור יתרחש. זה נשמע כל כך קל להגיד שכל מה שאתה צריך לעשות זה לומר "לא", אך עבור הרבה אנשים הדבר שאתה מבקש, הוא דבר שכרגע נמצא מעבר ליכולתם. אנשים מכניסים את עצמם למצבי חרדה, עצבנות ודאגה. וכשהם נמצאים במצב כזה, זה כמעט בלתי אפשרי עבורם לומר "לא". אתה מבקש דבר שהוא מעבר ליכולתם. אז כמורה אתה צריך להיזהר במה שאתה מבקש ועד כמה אתה דורש זאת. עליך לקבל את העובדה שביקשת מהם לומר "לא" והם לא אמרו "לא". וביקשת מהם לתת את הסכמתם לאפשר לראש להוביל לפנים ולמעלה, ולפני שהם נתנו את הסכמתם לכך הם בעצמם "עשו" זאת. עליך להשלים עם הרבה דברים מהסוג הזה, מכיוון שזה לא יעבוד עד שתוכל להביא אותם לנקודה של רגיעה שבה אמירת "לא" היא אפשרות מעשית. על אף זאת, זה חשוב מאוד שאתה כמורה תהיה ברור לגבי מה קורה, מה אמור לקרות ומה אתה מנסה להשיג. אתה מנסה לגרום לתלמיד לומר "לא" כדי לעצור את התגובה האינסטינקטיבית שלו לגירוי. ורק אח"כ לתת הסכמתו למסרים חדשים. אחד הדברים שהופך לעיתים את אמירת ה"לא" לדבר קשה יותר הוא מתן ההוראות במילים. נראה לי, שלומר לעצמך ללא קול: "הראש מוביל לפנים ולמעלה" וכד', זה גירוי מאוד חזק "לעשות" זאת. אם אני אומר לעצמי דברים, אני בדרך כלל אומר לעצמי "לעשות" אותם. אני לא כל כך עדין בשיחה עם עצמי עד כדי כך שאומר לעצמי "להסכים" לעשות דבר מה. אינני אומר לעצמי: "בוא הנה בחורי היקר, רק תן לזה לקרות", אלא אני אומר: "הי תתעורר שם!". פ. מ. אלכסנדר בדברו על הדברים הללו אמר: "דבר אל זה יפה". "דבר אל זה יפה" פירושו אל תצעק, אל תתפרץ, רק באמת דבר אל זה. הבעיה היא יצירת גישה מנטלית, גישה פסיכופיזית. ללא גישה זו יהיה זה בלתי אפשרי לומר "לא". ומבלי לומר "לא" עליך להכיר בעובדה שכל מה שיבוא יהיה כרוך בעשייה. ללא אמירת "לא" ההרגלים של התלמיד נכנסים לתהליך ואף יותר מזה, נוצרת תערובת של כל התגובות הרפלקסיביות של התלמיד יחד עם המאמצים המודעים, המחשבות, הרגשות, האמונות, הדעות וכל מה שמניע פעילות רצונית מסוג זה. וכך נוצרת תערובת של הרצוני והבלתי רצוני. זוהי תערובת נוירוטית לחלוטין מכיוון שהם בעצם אומרים: "אינני רוצה לעשות זאת בכלל" וחלק אחר בהם אומר: "בוא נעשה זאת", וחלק אחר אומר: "איני רוצה" והאחר אומר: "אתה חייב" ומתרחש כאן תהליך של בלבול שאותו אנו מנסים לפתור. הדרך היחידה שבה תוכל לפתור את תהליך הבלבול הזה הוא על ידי למידה לעצור. על ידי הלמידה לומר "לא". כאשר הפסקת את העשייה אז יהיה זה אפשרי להמשיך את התהליך של מתן הסכמה למסרים החדשים.
|
רישום דפי המשנה |
תרגום ועיבוד: דרורית כרמלי