ראשית, עליך לשכנע את התלמיד שנחוצה השתתפות אקטיבית מצידו. בדרך שבה אנו מציגים ומלמדים את הטכניקה, העיקרון הכי מודגש הוא אי העשיה, ה- inhibition.

דבר זה חשוב ביותר, אך אם אינך זהיר אנשים יתחילו להסתכל על הטכניקה כעל משהו שנעשה עבורם ולא כעל משהו שהם יכולים לעשות עבור עצמם. למעשה, הטכניקה נתפסת לפעמים באופן די קריקטוריסטי,  כשאנשים חושבים שאינם יכולים לעשות דבר עבור עצמם מלבד לשכב על גבם.  הם אינם יכולים לשכב על גבם לעיתים קרובות, לכל היותר פעם אחת ביום, אז בשאר הזמן הם אינם יכולים לעשות דבר. ואין שום דרך שבה הם יוכלו לעזור לעצמם. זוהי כמובן התחלה שגויה.

פ. מ. אלכסנדר נהג להדגיש כל הזמן שהטכניקה היא עניין של עזרה עצמית, שהיא האמצעים לעזור לעצמך.

ההשתתפות האקטיבית שנדרשת היא לא פעילות שרירית אלא פעילות של מחשבה ומודעות. וזוהי הסיבה מדוע בשיעור הראשון אני מנסה לעורר את המודעות של התלמיד על ידי התהליך האופייני של ישיבה וקימה מן הכיסא. עבור התלמיד, קיים הכרח לבחון מה מתרחש ממצב הישיבה למצב הקימה מן הכיסא, ולקחת בחשבון את החשיבות הרבה של העצירה לפני המעבר מהישיבה לעמידה. "כעת, אתה תמצא את עצמך, הרבה פעמים מהרגע הזה ועד מחר, רוצה לקום מן הכיסא אחרי שכבר התיישבת, ובנקודה זו אני רוצה שתזכור לעצור ולחשוב על כך. אני רוצה שתנסה להבחין כמה פעמים אתה באמת מצליח לעצור וכמה פעמים אתה מוצא את עצמך נעמד על רגליך ואז אומר לעצמך: הוי, התכוונתי לעצור לפני שקמתי". שורה זו גורמת לתלמידים, כבר מן ההתחלה, להבין שלמרות שהם לא הולכים לעשות שום פעילות שרירית, הם מתבקשים לחשוב ולהשתתף באופן פעיל בתהליכים.       

אסור לך להסתכל על ההוראה כעל משהו שאתה עושה לתלמיד שלך. אם תתבונן על זה כך תתקל בקשיים.  מהות ההוראה היא ללמוד כמה שיותר אודות התלמיד, ומשגילית עד  כמה שניתן, נותר לך רק להחליט מה נדרש כדי ללמד.

תהליך ההוראה במובן זה, הינו תהליך של מתן הסבר הלכה למעשה והבאת התלמיד להבנה. באופן טבעי זוהי חוויה תחושתית ואנו יודעים שהחוויה התחושתית הינה חיונית עבור התלמיד. זהו החלק העיקרי של עבודתנו.

מה שקורה במציאות הוא, שמורה לשיטת אלכסנדר יביט בתלמיד ויחליט שהתלמיד מתעקם לצד אחד או זורק ראשו לאחור ולמטה, או מקבע את בית חזהו, או כל דבר אחר שהתלמיד עושה באופן שגוי. ומאחר שהוא החליט מיד מהו העניין ומה שגוי, המורה יגש מיד לעשות משהו בנדון. התלמיד מוריד עצמו למטה, התלמיד חייב להרים את עצמו כלפי מעלה. התלמיד מקרב את כתפיו זו לזו, התלמיד חייב להרחיב את כתפיו. התלמיד עושה משהו, אז מיד משהו אחר חייב להיעשות בהקשר לזה. זוהי הדרך שבה המורה מתחיל לתפקד, והתלמיד מהר מאוד חש משהו שדומה לתוקפנות בידיו של המורה.

אין זה מועיל להחזיק בגישה תוקפנית בידיים. התלמיד יתנגד לכך או יכווץ את גופו כנגד זה, ואז אתה מעורב בקרב ארוך, או לחילופין, התלמיד ייכנע, אך הוא ייכנע רק כנגד הפעלה של כוח ועל אף שתהא זו כניעה, לא יתקיים כאן שום שינוי אמיתי.

כאשר אתה ניגש לעבוד עם התלמיד, מה שאתה צריך לעשות הוא לשים את ידיך על התלמיד עם גישה חיובית ומתוך כוונה לקבל כמה שיותר מידע עליו. בזכות העבודה שעשית ושאתה עושה על עצמך, מתקיימת בך איכות שמאפשרת לך לדעת מה קורה בכל רגע נתון, ובהתאם לאיכות הזו אתה מנסה לגלות כמה שיותר על התלמיד. אז אנו משתמשים בידיים יותר מבכל איבר אחר, כדי לגלות מה קורה. וכשאתה באמת מתחיל לגלות מה קורה, אתה תבחין שמה שקורה מתחיל להשתנות תחת ידיך.

כדי לחולל שינוי אצל התלמיד, מספיק בהחלט שהמורה יתעסק בעיקר בקורדינאציה של עצמו, ורק באופן משני יחפש את התנאים בו שרוי התלמיד מתחת ידיו. ידיך מסוגלות לומר לך בנקודה מסוימת שהסיבה לכך שאינך משיג את מה שאתה רוצה הוא בגלל שהתלמיד לא רוצה להשיג זאת, או לא רוצה שאתה תשיג זאת. זוהי אינה נקודת הסוף אלא נקודת ההתחלה. כשקבעת שהכוח שאתה עומד מולו נובע מכך שהתלמיד אינו רוצה, הדבר הבא שאתה רוצה לגלות הוא, מדוע התלמיד אינו רוצה בזאת. דבר זה מצריך עוד עבודה ועוד סבלנות, אך אתה תגלה זאת בסופו של דבר.

כשתגלה מדוע הם אינם רוצים זאת, אתה תבין הרבה יותר טוב את כל הסיטואציה כולה. ולמעשה הסיטואציה כבר תשתנה מעצמה. אז אל תסתכל על העבודה עם ידיך כעל משהו שאתה עושה עבור התלמיד. העבודה עם הידיים היא בעצם חשיפת מידע על התלמיד בשעה שאתה עובד עם עצמך. זוהי הנקודה השנייה. 

העצה השלישית שאתן, היא לקחת את מלוא תשומת הלב לנשימה של התלמיד. יש ביכולתך לתרום לתלמיד תרומה רבה ביותר, אם תשים לך למטרה לנסות ולשנות את נשימתו. דבר זה יכלול התבוננות מדוקדקת ומודעת בכדי למנוע עצירת נשימה או נסיון לנשום עמוק יותר. דבר זה דורש ממך להשיג את איכות הקורדינציה הטובה ביותר שיש ביכולתך להשיג, כשהראש מוביל לפנים ולמעלה, כנגד הגב שמתארך ומתרחב והברכיים לפנים והחוצה.

וזוהי הנקודה שבה במיוחד המורה נכנס לפעולה.

אתה חייב לשנות את ההבנה של התלמיד ואת התפיסה השכלית שלו ביחס לנשימה. נניח שהתלמיד מאמין מאוד שכשהוא מנגן בחליל שלו, או שר שיר, הוא חייב לקחת נשימה עמוקה לפני כן. נניח שהתלמיד מאמין שאין לו מספיק אוויר עבור קטע מוסיקלי. נניח שהוא מאמין שהוא ישיג יעילות ומיומנות גבוהה באצבעותיו רק כשיפסיק לנשום. אם הוא ימשיך להחזיק בגישה מנטלית מוטעית זו כלפי הנשימה, אז באמת יהיה זה קשה מאוד לאפשר שינוי בסיסי בנשימה.

לאנשים ישנן הרבה מאוד אמונות ודעות ביחס לנשימה שלהם, ולמרות שאתה נותן להם קודם כל התנסות חושית חדשה ועוזר להם לפתח רישום חושי חדש, עליך להתמודד ולשנות את דעותיהם הקדומות ואמונותיהם המוטעות. עם אנשים מסוימים תהיה קיימת אפשרות לתקשר באופן יותר מילולי ורציונאלי ועם אנשים אחרים פחות קל. וכאן נכנסת האינדיבידואליות לתמונה; עליך למצוא אילו אמצעים אתה מתכוון לאמץ כדי לשנות את נשימתם. איני מתכוון שתלמד אותם לנשום בדרך הרגילה, אלא שתלמד אותם להשתמש בנשימה בכל דבר שהם עושים.

אין זה משנה אם יש להם כאבי מפרקים או בעיות גב תחתון או כל דבר אחר. בשורה התחתונה המטרה שלך היא לשנות את מצב הנשימה. מעבר להשפעות הברוכות של הנשימה על התפקוד הכללי, הרי שדרכה מתקיימים ומתאפשרים כל שאר הדברים החשובים הקשורים לרגשות ולחיים השכליים והפסיכולוגיים. אם תוכל לעזור לאנשים לנשום ביתר חופשיות אז תוכל לעזור להם להתמודד עם התסבוכות הרגשיות והפסיכולוגיות שלהם יותר מאשר כל דרך או שיטה אחרת שאני מכיר.

אך אל תבינו אותי לא נכון, איני אומר שזו תרופת פלא ושבאיזושהי דרך קסמים אתם תפתרו את כל הבעיות הפסיכולוגיות והרגשיות של האדם דרך העבודה על הנשימה. ברור שלא. אך בדרך זו אתם הולכים לתרום את התרומה הטובה ביותר שביכולתכם עבור בעיות אלו.

אז לסיכום שלוש עצות:

האחת: עליך לגרום לתלמיד להבין שהטכניקה בנויה על השתתפות אקטיבית, שהטכניקה היא משהו שהוא מבצע בעצמו. אין זה תלוי בך כמורה, או בכל כוח חיצוני אחר. בדרך זו הטכניקה היא אמצעים של עזרה עצמית.

שתיים: הגישה אל התלמיד היא גישה של לגלות ולאתר את השינויים המתחוללים במהלך החקירה הזו.

ולבסוף, המטרה הכוללת הינה לשפר את התפקוד באופן כללי, אבל במיוחד לשפר את התפקוד של מנגנון הנשימה. 

אם תיקח בחשבון את שלוש הנקודות הללו, אתה תגלה שאתה מתקדם ביתר יעילות בעבודת ההוראה שלך.